יש תקופות בחיים שבהן נדמה לנו שאנחנו פשוט עומדים במקום ולא מצליחים להתקדם. אנחנו יודעים שמשהו לא עובד, לפעמים אפילו יודעים מה היינו רוצים לשנות, אבל למרות זאת דבר אינו משתנה. אנחנו נשארים באותה עבודה, באותה מערכת יחסים, באותו אורח חיים – ומדי פעם עולה התחושה המתסכלת שאנחנו פשוט תקועים במקום ומרגישים חסרי אונים.
אלי, תל אביבי בן 32, מרגיש כבר כמה שנים שהוא נמצא בעבודה שאינה מתאימה לו ואינה מספקת אותו. הוא חושב שוב ושוב לעזוב, בודק אפשרויות אחרות, מדבר עם חברים על שינוי, לפעמים גם שולח קורות חיים. אבל ברגע שמופיעה הזדמנות ממשית – הוא נסוג ולמעשה אינו עושה שום דבר. פתאום עולות בו שאלות: אולי זו טעות? אולי העבודה החדשה לא תהיה טובה יותר? אולי אני לא מספיק מוכשר? אולי כדאי לחכות עוד קצת? אולי אשאר "קירח מפה ומשם"?
נעמה, רמת גנית בת 28, מרגישה שהיא נמצאת בזוגיות שאינה טובה לה. היא יודעת שמשהו בקשר אינו נכון עבורה, אבל מתקשה לומר לעצמה מה היא באמת רוצה. היא חוששת לפגוע בבן הזוג, מפחדת להצטער על החלטתה, ובעיקר מפחדת להישאר ללא זוגיות.
אריאל, בן 44 מקרית אונו, מרגיש שאין לו סיפוק בחייו ושהם "די חסרי משמעות" כדבריו. למרות פעילויותיו – הוא קורא, לומד, מתעניין, מתכנן ומחפש את "הדבר הנכון" לעשות – הוא אינו מצליח למצוא מה באמת יוצק משמעות בחייו ומעניק לו סיפוק. נראה כי ככל שהוא מחפש יותר את הכיוון הנכון, כך הוא גם מתאכזב יותר.
מקרים אלו ועוד רבים אחרים, ממחישים כיצד מצבי תקיעות בחיים יכולים להתבטא במגוון מצבים שונים ולהשפיע על תחושת הרווחה הנפשית, הסיפוק ומידת האושר הכללית של האדם בחייו.
למתבונן מהצד עולה השאלה הפשוטה: מדוע האדם אינו פשוט עושה את מה שהוא יודע שהוא צריך לעשות? או פשוט מנסה אחרת?
אבל אולי זו אינה השאלה האמיתית. אולי השאלה הנכונה יותר היא: ממה אנחנו כל כך מפחדים עד שאיננו מצליחים לעשות שינוי ולנוע קדימה בחיינו?
בשביל להבין שאלה זו, עלינו קודם להבין מהי בעצם תקיעות בחיים.
מהי בעצם תקיעות?
תקיעות אינה בהכרח חוסר החלטיות. כולנו מתלבטים, משנים את דעתנו, עוצרים לפעמים כדי לחשוב או זקוקים לתקופה של מנוחה. אלה היבטים נורמטיביים (רגילים) של החיים.
תקיעות הופכת לבעיה כאשר היא נעשית דפוס מתמשך: האדם מרגיש שהוא רוצה שמשהו ישתנה, אך אינו מצליח לבצע את הצעד הבא. הוא חוזר שוב ושוב לאותן מחשבות, אותן התלבטויות ואותם הסברים – ובפועל נשאר לאורך תקופת זמן באותו מקום.
לעיתים התקיעות מתבטאת בדחיינות. לפעמים בחוסר יכולת לקבל החלטה ובתחושת חוסר אונים ואובדן הדרך. במקרים אחרים היא נראית דווקא כמו עשייה בלתי פוסקת: האדם עסוק מאוד בלחשוב, לתכנן, לבדוק ולהתכונן, אבל אינו מגיע לרגע שבו הוא באמת פועל.
במובן הזה, תקיעות יכולה להיות מתעתעת. כלפי חוץ נדמה שהאדם פשוט אינו יודע מה הוא רוצה. אבל מתחת לחוסר ההחלטיות עשוי להסתתר משהו אחר: פחד מלזוז קדימה, ממה שעלול לקרות אם הוא באמת יבחר ויתחיל לעשות שינוי.
הפחד משינוי
שינוי פירושו לא רק לעבור ממצב אחד לאחר. שינוי פירושו גם לוותר על משהו מוכר שפעמים רבות מכוח ההרגל הפך מורגש גם כבטוח, שינוי הוא גם הצורך להתמודד עם אי־ודאות ולגלות כיצד אחרים יגיבו לבחירה שלנו.
לכן שינוי יכול לעורר פחדים רבים; מה יקרה אם אעזוב את העבודה ואכשל? מה יקרה אם אחליט להיפרד ואז אגלה שנשארתי לבד? מה תחשוב עליי משפחתי אם אבחר בדרך שאינה מקובלת? מה יקרה אם אאכזב את האנשים הקרובים לי ביותר? האם עדיין יאהבו אותי אם לא אעשה את מה שמצפים ממני? ומה יקרה אם אגלה שאני בכלל לא האדם שחשבתי שאני?
לפעמים הפחד נחווה כמודע וברור. האדם אומר לעצמו: "אני מפחד להיכשל". אבל לרוב חשש זה אינו מודע באופן מלא. במקום תחושת פחד ברורה, האדם חווה התלבטות אינסופית, דחיינות, בלבול, חוסר אונים או תחושה שהוא פשוט "לא יודע מה הוא רוצה".
במקרים כאלה, חוסר הידיעה עצמו יכול להיות חלק מההגנה מפני שינוי; אם אינני יודע מה אני רוצה, אינני צריך לבחור. אם אינני בוחר, אינני מסתכן בטעות, ואם אינני מסתכן בטעות – אינני צריך להתמודד עם האפשרות שאכשל, שאאכזב מישהו או שאהיה חשוף לביקורת ולעג.
כשהשאיפה לשלמות משאירה אותנו במקום
אחד המנגנונים שמחזקים תקיעות הוא הצורך בוודאות ובשלמות. יש אנשים שמתקשים מאוד לעשות צעד אם אינם יכולים להיות בטוחים שהוא הצעד הנכון. הם רוצים לדעת מראש שההחלטה שלהם תצליח, שהעבודה החדשה תהיה טובה, שהקשר החדש יהיה נכון, שהבחירה לא תוביל לחרטה.
אבל החלטות משמעותיות בחיים כמעט לעולם אינן מגיעות עם ודאות כזאת. אי אפשר לדעת בוודאות כיצד תיראה הזוגיות בעוד חמש שנים. אי אפשר לדעת אם שינוי מקצועי יצליח. אי אפשר לדעת אם החלטה מסוימת תוביל בדיוק למקום שאליו קיווינו.
כאשר אנחנו דורשים מעצמנו ודאות מוחלטת לפני פעולה, אנחנו למעשה מציבים תנאי שאי אפשר לעמוד בו. הפרפקציוניזם פועל באופן דומה. אם אני חושב שהבחירה שלי חייבת להיות מושלמת, שהביצוע שלי חייב להיות מושלם ושאסור לי לטעות, האפשרות הבטוחה ביותר כדי לא לשגות היא לא לבחור בכלל.
כך, באופן פרדוקסלי, הרצון להימנע מטעות עלול להפוך לטעות בפני עצמה: אנחנו נשארים במקום לא משום שטוב לנו בו, אלא משום שהמחיר הנפשי של האפשרות לטעות מרגיש גבוה מדי ביחס למקום המוכר והבטוח שאליו אנו כבר מורגלים.
אבל למה שינוי כל כך מפחיד?
כאן אנחנו מגיעים לשאלה עמוקה יותר. אם אדם מבין באופן הגיוני שהוא אינו מרוצה ממצבו, מדוע עדיין קשה לו לשנות אותו?
מנקודת מבט פסיכודינמית, אפשר לחשוב על התקיעות לא רק כעל בעיה של קבלת החלטות, אלא כעל תוצאה של קונפליקטים רגשיים עמוקים יותר. לעיתים, מה שמפחיד אותנו בשינוי אינו השינוי עצמו אלא ההשלכות שעלולות להיות לו עבור הקשרים שלנו עם אנשים אחרים ועבור הזהות שלנו והאופן שבו אנו תופסים את עצמנו.
"אם אטעה, אולי יפסיקו לכבד אותי ואז גם לא יאהבו אותי יותר"
אצל מלאני קליין, היחסים עם "האובייקט" – כלומר עם הדמויות המשמעותיות בחיינו והייצוגים הפנימיים שלהן – הם מרכיב מרכזי בהתפתחות הנפשית. מנקודת מבט זו, אפשר להבין מדוע בחירה עצמאית אינה תמיד נחווית כדבר פשוט. אם הרצונות שלי מתנגשים עם הציפיות של אדם משמעותי ממני, הבחירה שלי עלולה לעורר חרדה: אולי הוא יתאכזב ממני? אולי הוא יפגע מבחירתי? אולי יכעס? ואולי, באופן עמוק יותר, אאבד את הערכתו ואהבתו אליי?
חששות אלו שהופנמו בנו לרוב מילדות, הפכו עם השנים לקולות הפנימיים שלנו, ומלווים רבים מאיתנו גם בבגרותינו. כך אדם יכול להמשיך בעבודה שאינה מתאימה לו או להימנע מבחירה בכיוון אחר בחיים, משום ששינוי עלול להוביל אותו לכישלון או חרטה ולחשוף אותו לביקורת ואכזבה של סביבתו הקרובה ושל קולותיו הביקורתיים המופנמים. באותה המידה, אדם עלול להישאר בזוגיות שאינה טובה לו, משום שהפרידה נחווית כבגידה באדם שאוהב אותו, ומשום הפחד שמא יעשה טעות וימצא עצמו לבד.
השאלה אם כך אינה "מה אני רוצה?" אלא "האם מותר לי לבחור אחרת תוך ידיעה שאולי לא אצליח ואאכזב את סביבתי הקרובה?"
ויש גם מצבים שהאדם באמת אינו מסוגל להבהיר לעצמו מה הוא רוצה.
כשקשה לדעת בכלל מה אני רוצה
כאן הרעיונות של דונלד ויניקוט יכולים להציע נקודת מבט נוספת; ויניקוט תיאר את התפתחות ה"עצמי האמיתי" ואת היווצרותו של "עצמי כוזב" בתגובה לסביבה. כאשר הילד לומד להתאים את עצמו באופן משמעותי לציפיות ולדרישות של סביבתו, ההתאמה יכולה להפוך בהדרגה למנגנון מרכזי של הקיום הנפשי. במצב כזה, האדם הופך להיות רגיש לרצונם ולצורכיהם של אחרים, ורואה זאת מתפקידו להבטיח שרצונות אלו יסופקו.
תהליך זה מתרחש, לפי ויניקוט, בתקופת הילדות המוקדמת של האדם, כאשר הוא למד להצניע ולהכפיף את רצונותיו לטובת צרכיהם של אלו המטפלים בו. בנסיבות אלו, בהן מתפתח "עצמי כוזב" במקומו של ה"עצמי האמיתי", הופכת אישיותו של האדם לאישיות מרצה. הריצוי הוא למעשה מנגנון ההגנה של האדם ותגובתו בשל הפחד שאם לא יעמוד בציפיות הזולת, הוא עלול לאבד את אהבתו ותמיכתו.
במובן הזה, הקושי לזהות את הרצון האישי אינו תמיד נקודת ההתחלה של התקיעות. לפעמים הוא תוצאה של שנים שבהן היה חשוב יותר להיות מותאם, מרצה או "בסדר" מאשר להיות מחובר לקול הפנימי. ואז צעד לכיוונו של שינוי עלול להיתפס כמאיים במיוחד.
כדי לבחור צריך לדעת מה אני באמת רוצה. כדי לדעת מה אני באמת רוצה, אני צריך להקשיב לעצמי האמיתי (האותנטי). וכדי להקשיב לעצמי האמיתי, אני צריך להיות מוכן לעשות צעד שאולי אינו מתאים לציפיות של האחרים ממני.
גם נפרדות יכולה לעורר חרדה
בחירה עצמאית קשורה גם ליכולת להיות נפרד מהזולת. להיות אדם נפרד פירושו לא רק להיות בעל רצונות משלך, אלא גם להיות מסוגל לשאת את העובדה שלפעמים הרצון שלך אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של האדם האחר. זוהי גם משמעותו של המונח "אינדיבידואליות" – היותו של האדם בעל זהות נפרדת, ייחודית ועצמאית.
וכך: "אני יכול לאהוב אותך ועדיין לא להסכים איתך". "אני יכול להיות קשור אליך ועדיין לבחור אחרת ממך". או ש"אני יכול שלא לעמוד בציפיות שלך, ועדיין להישאר ראוי לאהבתך".
עבור אנשים מסוימים, האפשרות הזאת קשה מאוד מבחינה רגשית. אם בילדות ובמערכות יחסים משמעותיות קודמות, נוצרה תחושה שהקשר תלוי בהתאמה, בריצוי או בהימנעות מלאכזב את הזולת, הרי שבבגרות גם החלטה פשוטה לכאורה יכולה לעורר חרדה משמעותית ולגרום להימנעות מנקיטת כל צעד לשינוי.
לכן לפעמים האדם אינו זקוק לעוד מידע כדי לקבל החלטה. הוא זקוק ליכולת גדולה יותר לשאת את החרדה שמתעוררת בו כאשר הוא מוכן להרשות לעצמו לבחור.
ומה יכול לקרות בטיפול?
טיפול פסיכותרפי יכול לסייע להבין את מקורות התקיעות, אבל הוא אינו מסתכם בהבנה אינטלקטואלית של "למה אני כזה" ו"מה מונע ממני לקבל החלטות?"
אחד הדברים המרכזיים שיכולים להתרחש בטיפול הוא יצירת מרחב שבו האדם יכול להתחיל להתנסות באופן אחר ביחסים עם זולת משמעותי עבורו; הוא לומד שהוא יכול לומר מה הוא באמת חושב. הוא יכול להרשות לעצמו שלא להסכים או אף להתנגד. הוא יכול לכעוס. הוא יכול להביע רצון שונה. הוא לומד שמותר לו לומר "לא" ושהוא יכול אפילו לאכזב. כל זאת, מבלי שהקשר המשמעותי בינו לבין המטפל מתפרק.
במובן הזה, הקשר הטיפולי עצמו הופך למעין מרחב שבו ניתן ללמוד בהדרגה שהבעת העצמי האמיתי אינה בהכרח מובילה לאובדן הקשר.
העבודה אינה רק להבין ממה אני מפחד, אלא לפתח את היכולת לשאת את הפחד כאשר אני מחליט לעשות משהו אחר. בהדרגה, האדם יכול להתחיל להבחין בין הקול שמבקש ממנו להתאים את עצמו כדי שלא יאכזב איש, לבין קול אחר – אישי יותר, ספונטני יותר – שמספר לו מה הוא באמת רוצה.
המטרה אינה להפוך לאדם שאינו מתחשב באחרים. להפך. היכולת להיות בקשר אמיתי עם אחרים נשענת גם על היכולת להיות אדם נפרד בתוך הקשר.
אז איך יוצאים מתקיעות?
לא תמיד צריך לדעת מראש לאן בדיוק הולכים. ולא תמיד צריך להיות בטוחים שההחלטה היא הנכונה. לפעמים הצעד הראשון הוא להסכים לכך שהפחד קיים, ולמרות זאת להרשות לעצמך לנסות אחרת.
לשאול לא רק: "מה אני צריך לעשות?"
אלא: "מה אני מפחד שיקרה אם אעשה את זה?" האם אני מפחד להיכשל? להתאכזב מעצמי? לאכזב אדם אחר? להיתפס כלא מוצלח? להיות חשוף לביקורת? לאבד אהבה? להישאר לבד? או אולי לגלות שאני רוצה משהו שאינו תואם את הדימוי שבניתי לעצמי?
כאשר מצליחים לזהות את הפחד, אפשר להתחיל להבין מדוע התקיעות הפכה לפתרון נוח. לפעמים התקיעות היא הדרך שבה הנפש מגינה עלינו מפני סיכון רגשי שהיא עדיין מתקשה לשאת. היא שומרת אותנו במקום שנתפס כבטוח – אבל גם מונעת מאיתנו לנוע ולהתקדם בחיים.
העבודה הטיפולית יכולה להיות המקום שבו אפשר להבין את ההגנה הזו שנובעת מהקושי לשאת את החשש לעשות שינוי, ובמקביל לבנות בהדרגה את היכולת לשאת ולהכיל חשש זה ואז לוותר על הצורך בתקיעות כאמצעי הגנה. היכולת לשאת אי־ודאות, נפרדות, אכזבה ואפילו כישלון – מבלי לחוות אותם כאיום על עצם הקשר עם האחר או על הערך העצמי שלנו יכולה להוות כוח מניע חזק במיוחד לעבר מימוש מטרות בחיים ובחירת דרך להגשמה עצמית ורווחה נפשית.
